הורים שואלים את עצמם, מעניין מה הילד שלי יזכור כשיגדל ? לקחתי אותו לקרקס, ראינו ביחד הצגות, נסענו לטיולים, ביקרנו חברים ומשפחה. מה הילד שלי יזכור ?
התאפשר לי לבדוק סוגיה זו, מאחר שבנותיי בוגרות. שאלתי את ביתי הבכורה : מהו הזיכרון הראשון שלך ? היא חשבה רגע והשיבה לי ” אני זוכרת שקראת לי ליראות להקה של חסידות שעפה מעל הבית שלנו”. אני עצמי זוכרת את האירוע, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה הזיכרון הראשון שלה .
מה היה בו מנקודת המבט שלי ובזיכרון שלי?
אני,מרגישה צירים ראשונים, מבינה שאני בראשיתו של תהליך הלידה, מחליטה להוריד במהירות את הכביסה מהחבל ולערוך סידורים אחרונים לפני הנסיעה לבית היולדות. אני יוצאת לחצר,רוח חורפית מנשבת, אני שומעת קולות מוזרים מעל ראשי, מרימה את המבט ורואה להקת חסידות צווחניות עפה בצורת ראש חץ. אני קוראת לביתי בהתרגשות רבה שתבוא מהר ליראות את המחזה המיוחד הזה. ביתי בת שלוש וחצי בדיוק .
מה היה כאן? אימא מרוגשת ניצבת מול תופעת טבע, בוחרת לא לאפשר לתופעת טבע מיוחדת כל כך לחלוף מעליה בלי לשתף את ילדתה. אפשר היה להתעלם כי אני הרי עומדת ללדת ורצוי להספיק לסדר דברים של חיי היום יום ליפני הנסיעה לבית החולים, אבל הבחירה שלי לשתף את ילדתי , להסב את תשומת ליבה ליופיו של הטבע, היא שנחרטה בזיכרון הילדה ופתחה בפניה את הרצון להכיר,לאהוב ולקבל הסברים על העולם שבו אנחנו חיים .
חשבתי על הזיכרון הראשון שלי עצמי ונזכרתי באותה סצנה שבה אני בת שלוש בערך, לבושה במעיל פרווה שהגיע זה עתה בחבילה מהדודה מאיטליה. אני ממש יכולה לחוש במגע הנעים של הפרווה. לימים, מצאתי תמונה המנציחה את הרגע הזה ויתכן שהזיכרון הזה חזק אצלי בזכות תמונה זו. הכיתוב בגב התמונה הוביל אותי לתובנות באשר להערכת הורי אותי. כך כתבה אימא
שלי : ” זאת אסנת במעיל פרווה ביום חמסין א ס ת ר “. אני מוצאת בדברים שאימא שלי כתבה את שורשי העצמאות שלי ואת האימא שמבינה שיש לה עניין עם ילדה בעלת דעות ורצונות משלה, המתעקשת ללבוש מעיל פרווה ביום חמסין, והיא נותנת לה את המרחב, עומדת מולה ומנציחה את הרגע (כאן אבא היה הצלם , כך שגם הוא נכח באירוע), וגם מוצאת את הזמן לכתוב מאחורי התמונה משפט מכונן כול כך .
לימים מצאתי ילדה כמוני בשיר של נורית זרחי “בילבולונת” ( מיתוך “כף עץ וקדרה שטוחה”)
הוי, בלבולונת
איזו משונה!
ביום חמסין יצאה לרחוב,
מכורבלת כמו דוב,
עם מטריה ועם ברדס
וסודר חם מצמר גס,
וכשפסעה רק פסע
כמעט נמסה……
השבוע מצאתי את עצמי מפצירה בנכדתי ללבוש סוודר או חולצה ארוכה מעל בגד הבלט כי קר. היא השיבה לי ” סבתא, לא קר לי ” ואני המשכתי בהפצרותיי. למה לא כבדתי את רצונה ? מה, לא למדתי משהו מאימא שלי?
אני חוזרת לסצנה שבה ההורים שלי מבינים שהם לא יכולים לשנות את דעתי, מניחים לי להסתובב במעיל פרווה ביום חמסין, עומדים ומנציחים את האירוע. אירוע זה מזכיר לי שיר ילדים שכתבה רחל המשוררת :
הביטו וראו הגדי הלבן
יודע לרקוד כמו ילד קטן
ועיזה האם, ותיש האב,
ששים ושמחים בגדי השובב
מה – מה – מה !”
( מתוך פרויקט בן יהודה).
זוג הורים המתפעלים מהצאצא שלהם נותנים לילד בסיס ביטחון . ההשתאות של ההורים מול הייחודיות והעצמאות של הילד שלהם חשובה ביותר בבניית הביטחון העצמי של הילד.
אחזור לשאלה מה הילדים שלנו יזכרו ?
ילדים מתחילים ליזכור אירועים בגיל שלוש בערך והם יזכרו אירועים שבהם מתקיים שיתוף רגשי בינם ובין מבוגר משמעותי. לכן, ההמלצה שלי אליכם היא למצוא את הזמן להיות עם הילד, למצוא את הזמן להתפעל ממנו, לחזק אותו כמה שיותר, לתווך לו את העולם ולא לצפות שאחרים יעשו זאת עבורכם. שיר שריגש אותי ומתמצת את הרעיון, הוא השיר הבא, כתבה אותו חיה שנהב (מתוך “על ההר יושב ענק”).
בעיניים שלך
אני רואה
אמא קטנה קטנה
שאוהבת אותך.
אמירה של אבי הפסיכולוגיה זיגמונד פרויד מחזקת ומסכמת תובנות אלה:
איש שאהבת אמו אליו איננה מוטלת בספק נושא בחובו כל ימי חייו הרגשה של מנצח, אותו ביטחון בהצלחה שהוא תכופות אבי ההצלחה בפועל.
